וּבָזֶה יְקַיֵּם מִצְּוַת עֲשֵׂה דְּ"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", (לט) וְאֶפְשָׁר שֶׁיּוֹדֶה לוֹ שֶׁעַוְלָה הוּא עוֹשֶׂה, אֲבָל עַתָּה דַּרְכּוֹ יְשָׁרָה בְּעֵינָיו, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {משלי כ"א ב'}: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו" עַל כֵּן (מ) אָסוּר לְהַחֲזִיקּוֹ עַל יְדֵי זֶה לְרָשָׁע וְלֵילֵךְ לְסַפֵּר עָלָיו.
וְאַף עַל פִּי כֵן (מא) אִם רוֹאֶה אָדָם (מב) בִּאֶחָד מִדָּה מְגֻנָּה, כְּגוֹן: גַּאֲוָה אוֹ כַּעַס אוֹ שְׁאָרֵי מִדּוֹת רָעוֹת אוֹ שֶׁהוּא בַּטְלָן מִתּוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, נָכוֹן לוֹ לְסַפֵּר דָּבָר זֶה לִבְנוֹ אוֹ לְתַלְמִידָיו וּלְהַזְהִירָם, שֶׁלֹּא יִתְחַבְּרוּ עִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו, כִּי הָעִקָּר מַה שֶּׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, הוּא אִם כַּוָּנָתוֹ לְבַזּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ וְלִשְׂמֹחַ לִקְלוֹנוֹ, אבָל אִם כַּוָּנָתוֹ לִשְׁמֹר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו (מג) פָּשׁוּט דְּמֻתָּר וּמִצְּוָה נַמֵּי אִיכָּא {גם כן יש}.
ביאור
החפץ חיים מלמד אותנו להבחין בין רכילות מזיקה לבין דיבור שנועד להגן: במקום למהר ולספר בגנותו של אדם מאחורי גבו, עלינו לזכור שלעתים הוא כלל אינו מודע למעשיו, ולכן מוטב לפנות אליו בעדינות ובמישרין. יחד עם זאת, התורה מורה לנו להגן על הקרובים לנו, ומותר – ואף מצווה – להזהיר ילדים ותלמידים מפני מידות רעות והשפעות מזיקות, כל עוד המטרה היחידה היא שמירה עליהם ולא פגיעה בכבוד הזולת. היישום המעשי לחיינו הוא לבדוק תמיד את כוונת הלב לפני שאנו מדברים: האם מטרתנו להועיל ולחנך מתוך אכפתיות, או שמא נגררנו לרצון לפרוק כעס ולבזות? כאשר הדיבור שלנו מונע מאהבה אמיתית ומדאגה כנה לזולת, הוא הופך לכוח בונה ומגן שמשרה שלום סביבנו.