בעלי הגאוה הם מתעבים בעיני השם, שנאמר (משלי טז ה): ״תועבת יי כל גבה לב״. והוא נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו, אחרי אשר הוא תועבת השם. ואפלו לא נתגאה על שום אדם, לא בדבור ולא במעשה, אך בלבו לבד הוא מתגאה – נקרא ״תועבה״, שנאמר: ״תועבת יי כל גבה לב״ – אפלו אין לו גבהות אלא בלב נקרא ״תועבה״.
אמרו רבותינו: כל מי שיש בו גסות הרוח – כאלו עובד עבודת כוכבים; כתיב הכא (משלי טז ה): ״תועבת יי כל גבה לב״, וכתיב התם (דברים ז כו): ״לא תביא תועבה אל ביתך״. ויש אומרים: כאלו בא על עריות, דכתיב (ויקרא יח כז): ״כי את כל התועבת האל עשו...״. ויש אומרים: כאלו בנה במה (סוטה ד ב). ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח – מתמעט, שנאמר (איוב כד כד): ״רומו מעט ואיננו״. וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר (ישעיהו י לג): ״ורמי הקומה גדועים״. ואין עפרו ננער, והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא ה): ״גבה עינים ורחב לבב, אתו לא אוכל״ (סוטה ה א).
ואמרו: האי מאן דיהיר, אפילו אאנשי ביתה לא מתקבל, שנאמר (חבקוק ב ה): ״גבר יהיר ולא ינוה״ – אפלו בנוה שלו (בבא בתרא צח א).
ביאור
הקטע שלפנינו חושף עד כמה מידת הגאווה מסוכנת ופוגעת בנפש, אפילו כשהיא מתקיימת רק בהרגשת הלב הפנימית ואינה מתפרצת החוצה במילים או במעשים. חכמינו מלמדים שכאשר האדם מלא בעצמו ובתחושת עליונות, הוא כביכול דוחק את רגלי השכינה ומאבד את היכולת להתחבר באמת, עד שגם הקרובים אליו ביותר בביתו מתקשים להכילו. כהוראה מעשית להיום, בכל פעם שעולה בנו מחשבה פנימית מתנשאת כלפי הזולת, נעצור לרגע ונזכיר לעצמנו שכל כישרון ומעלה שיש לנו הם מתנת חינם מאת הבורא. כשאנו מפנים מקום בלב לענווה ולעין טובה, אנו זוכים לקרבת אלוקים אמיתית ולשלווה ואהבה בתוך ביתנו.