דרך משל: המאכל והמשתה כשנקו מכל אסורי האכילה, הנה מתרים הם. אמנם, מלוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר דברים רעים. כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבע מאכילה ושתיה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו, יכאב לו וירגיש מאד.
ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשתהיה שלחנו ערוכה כרצונו ומשם נמשך אל העול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפלה.
מה שהיה נפטר מכל זה אם מתחלתו לא משך עצמו בהנאות אלה.
וכענין זה אמרו בענין בן סורר ומורה (סנהדרין עב): עמדה תורה על סוף דעתו וכו'.
וכן על ענין הזנות אמרו (סוטה ב): כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בעסק העברה קשה עליו לנצחו ולכבש אותו, על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה.
ביאור
הרמח"ל מלמד אותנו כאן תובנה עמוקה על נפש האדם: גם דברים מותרים לחלוטין, כמו אוכל טוב ונוחות, עלולים לפתח בנו תלות שמשעבדת אותנו למרדף חומרי מתיש ומרחיקה אותנו מהעיקר. ברגע שהמותרות הופכות להרגל קשה מאוד לסגת, ולכן הדרך הבטוחה והחכמה ביותר היא לשמור על מרחק ביטחון מראש ולא לתת לרצון להשתלט עלינו. כיישום מעשי להיום, בואו נבחר לעצור לרגע ולוותר מיוזמתנו על פינוק קטן ולא הכרחי – כמו דחיית קנייה אימפולסיבית או הסתפקות במנה פשוטה יותר. צעד קטן כזה של איפוק מעניק חירות פנימית אמיתית ומחזיר לידינו את השליטה על חיינו מתוך רוגע וביטחון.