ולעניות דעתי נראה לבאר בפשוטו ובדרך דמיון: ראובן השתדך עם שמעון, והבטיח ראובן לבנו לתן אלף זהובים, וכן שמעון לבתו. וקבע זמן חתנה על ראש חדש ניסן, והשלשת המעות על חדש אדר. ויהי איזה ימים מקדם זה הזמן, פגע ראובן לשמעון ברחוב ואמר לו: שמעתי עליכם, שאותם האלף זהובים שאתם צריכים להשלישם, הוצאתם אותם על עסק פלוני ופלוני, וכי אתם רוצים לסתר השדוך. ויען שמעון ויאמר: חס ושלום, ממני לא יהיה סבה לבטל השדוך, ופחדכם הוא על חנם. לכו עמי לביתי ואראה לכם, כי הם מנחים צרורים בתוך התבה ומוכנים להשלישם לראש חדש אדר כאשר קבענו; והעקר, אהובי מחתני, אבקש מכם, שמכם לא יהיה סבה לסתר השדוך, כי נודע לי בברור, שאתם רוצים להוציא כל מעותיכם על עסק פלוני ופלוני, אבל ממני לא יהיה שום סבה. כן הוא בזה: התורה התחילה בפרשה הקודמת לזה (דברים י"ד כ"ב-כ"ג): "עשר תעשר וגו'; ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך". עין ברש"י, דהכתוב מירי בשני מעשרות, מעשר ראשון ושני, ואחר כך מתחיל פרשת (דברים כ"ו י"ב): "כי תכלה לעשר", דמירי בהפרשת מעשר עני, בשנה השלישית תמורת מעשר שני, כדפרש רש"י שם. הרי דבכל שנה צריך להפריש חומש מן השדה; וידוע דעל פי הנהגת העולם הוא עקר רוח של השדה, דארבע הידות הוא לזריעה ולאכילת פועלים, כדמוכח קראי בפרשת ויגש (בראשית מ"ז כ"ד): "ונתתם חמישית לפרעה", עין שם. ואחר כך מתחיל הפרשה (דברים ט"ו א'): "מקץ שבע שנים תעשה שמטה"; הרי דנגרע מעסק השדה חלק שביעי, לבד שני מעשרות הנ"ל; אם כן סך הכל נגרע קרוב לשלישית השדה
ביאור
החפץ חיים ממחיש לנו במשל נפלא כי נתינת מעשר וחסד אינה ויתור על מה ששייך לנו, אלא קיום שותפות נאמנה עם הקדוש ברוך הוא, שהפקיד בידינו מראש חלק המיועד לתמיכה בזולת. כשם שמחותן מכין ושומר בקפידה את כספי ההתחייבות כדי לבסס את הברית המשותפת, כך התורה מדריכה אותנו לייעד חלק קבוע מעמלנו לעזרה לחלש ולנזקק באהבה ובאחריות. כיישום מעשי להיום, כדאי להפריש באופן מסודר וקבוע מעשר כספים או להקדיש זמן מוגדר להתנדבות, מתוך תחושת שליחות ושמחה ולא מתוך תחושת הפסד. כשאנו זוכרים שמשאבי החסד הם פיקדון קדוש שנועד להיטיב, אנו זוכים להיות שותפים אמיתיים עם הבורא ולהביא שפע וברכה לעולם.